טיול משפחתי לעיר הקדומה עבדת

 

העיר הקדומה עבדת - רקע גיאוגרפי-היסטורי:

א. העיר עבדת נמצאת על במת הר שהנה חלק מרמת עבדת. זוהי רמה שטוחה יחסית המשתרעת ממצוקי נחל צין בצפון-מזרח, מצוקי הר לבן בצפון-מערב, רמת ברנע בדרום-מערב ומעלה קמר רמון בדרום-מזרח. היא נטויה קלות ומתרוממת מגבהים של 600-500 מ' בצפון-מערב לגבהים של 900-700 מ' בשולי קמר רמון. השכבות הבונות את תבליטה, סלעי גיר וקירטון מגיל אאוקן, מלפני כ-50-35 מיליון שנה, מגיעות לעובי כללי של כ-200 מ.' תהליכי בליה, הסרה והסעה, הפועלים על שכבות אלה כבר עשרות מיליוני שנה, הם אשר עיצבו ומעצבים את רמת עבדת כנוף במות שולחן שטוחות ואופקיות. תהליכי בליה (ארוזיה) אלה יוצרים גם קרקע ראשונית על פני השטח, אך עיקר הקרקע באזור מורכבת מחלקיקי אבק (לס) שהוסעו והושקעו על-ידי רוחות ונסחפו ברובם על-ידי מי הגשמים אל הגיאיות. התרוממותה המתונה של הרמה לעבר קמר רמון גורמת לכך שכמות משקעים רבה יחסית יורדת על-פניה, כ-100 מ"מ ממוצע שנתי, בהשוואה למרחב המדברי שממזרחה ומדרומה, הזוכה לכ-50 מ"מ בשנה בלבד. משקעים אלה הם שעודדו נוכחות אדם רועה ומתיישב בתקופות ההיסטוריות.

ב. עבדת צמחה כתחנה בדרכי שיירות מדבר על נתיבי סחר הבשמים שהוליכו מדרום ערב והמפרץ הפרסי, דרך אילת או פטרה, וחצו את הר-הנגב בדרכן אל נמלי הים התיכון (ובראשם עזה). הנבטים, עם ממוצא ערבי, שלטו על נתיבי סחר אלה מסביבות אמצע האלף האחרון לפנה"ס, ובראשית המאה ה-3 לפנה"ס מיסדו כאן מקום חניית דרכים. בהמשך התקופה הנבטית התפתח מקום חניה זה לעיר פרזות קטנה ובה כ-500 עד 1,000 נפש.

עדבת יחד עם הערים חלוצה, רחובות, ניצנה, שבטה וממשית ועשרות כפרים וישובים קטנים יותר, היו חלק מן המרחב הנבטי המיושב בהר-הנגב. במרחב זה, שנתחם בעיקרו בתפוצת המשקעים הגבוהה יחסית, פיתחו הנבטים את חקלאות הנגר המדברית, אשר הייתה כנראה, בסיס קיומה העיקרי של האוכלוסייה. ענפי קיום נוספים היו, כנראה, גידול מקנה, שירותי שיירות, בטחון שוטף, מלאכות, מינהל וכו.' במקום הגבוה שבעיר, באקרופוליס, הוקם מקדש. שרידי קבוצות הבתים הפרוזים של אותה תקופה נמצאים ביסודות בתים מתקופות שלאחריה, וחלק מאבניהם משמשות בהם שימוש משני. בירתה של ממלכת הנבטים, שהפכה לאחר מכן, לבירת "פרובינקיה ערביה" בתקופות הרומית והביזנטית הייתה פטרה, ששימשה בית נתיבות לשיירות מדבר.

בשנת 106 לסה"נ חיסל הקיסר טריינוס את הנבטים כישות מדינית כאשר סיפח את ממלכתם לאימפריה הרומית. בתקופה זו התרכזה עבדת בעיקר בסביבות האקרופוליס, ובמזרחה נבנה חאן לשיירות המדבר.העיר החלה גולשת על-פני מדרונות הבמה תוך חציבת מערות אחסנה וקבורה בסלע הקירטוני. תושביה המשיכו לפתח את החקלאות, עסקו במסחר ובמלאכה ויתכן שמילאו גם תפקידי בטחון שוטף, במסגרת ה"לימס" הרומי, נגד פשיטות שבטי המדבר, ליווי שיירות וכו.' בתקופה הביזנטית הגיעה עבדת לשיא גידולה. היא מנתה כ3,000 - נפש, התרחבה ואכלסה בצפיפות את המדרונות המערביים שבהם נחצבו מערות אחסנה רבות נוספות ששולבו בבנייני מגורים בפתחיהן. תושביה, שהיו כנראה, רובם נבטים שהתנצרו, ניקו את האקרופוליס משרידי המקדשים האליליים והקימו עליו שתי כנסיות ומנזר. לצד אלה בנו מצודה גדולה כדי שתשמש מקום מפלט והתגוננות נגד פשיטות שבטי המדבר, שתכיפותן גברה כנראה. עבדת נזכרת בשם Eboda בפפירוס ניצנה מס' 39 המפרט שמות ישובים ושיעורי מסים ששילמו. באותו פפירוס נזכרות בין השאר ממשית Mampsis, - חלוצה Elusa - ובאר-שבע Birosaba. - יתכן שהפרסים, שכבשו את ארץ ישראל ושלטו בה בשנים 628-614 לסה"נ, החריבו את עבדת הביזנטית. העיר הוכתה כה קשה עד כי לא התאוששה גם לאחר שהשתלטו הביזנטים מחדש על הארץ. לפי דעה אחרת חל חורבן זה באחת הפשיטות הראשונות של המוסלמים סביב 632 לסה"נ. עם הדעיכה הכללית שבאה על הנגב לאחר הכיבוש הערבי בסביבות 636 לסה"נ נטשו תושבי עבדת בהדרגה את עירם. שרידי העיר עבדת נתגלו לחוקרים בסוף המאה ה19 - וזוהו נכונה על-ידי האנגלי פאלמר ב-1870.

בראשית המאה ה-20 - (1902) ערך החוקר הצ'כי מוסיל מחקרים חשובים בעבדת, וכן הצרפתים ז'וסן, סביניאק וונסאן ב-1904, - האנגלים וולי ולורנס ב-1941 - והגרמני ויגאנד ב-1916. פעולות נרחבות של חפירות ושחזור נערכו בשנים,1961-1958 בניהולם של מ' אבי-יונה (1958) ו- א' נגב (1961-1958).